גירסה מלאה של מאמר שפורסם ב"הארץ" תחת הכותרת "אם אין תורה, אין קמח" ב-23 מרץ, 2001

 

עוני, צמיחה וחינוך בישראל

דן בן-דוד

 

הבחירות מאחורינו והדגש העיקרי המוצהר של הממשלה החדשה הינו על הסוגיות הביטחוניות-מדיניות הבוערות.  מפאת משקלן הרב של סוגיות אלה, נדחק הצידה כל דיון רציני על הסוגיות הקובעות את החוסן הפנימי של המדינה – כפי שנעשה במרבית שנותיה של מדינת ישראל.  בזמן שאנו משקיעים את מירב תשומת הלב על הגנה מסכנות מבחוץ, אנו עלולים להפסיד את המערכה הפנימית על תוכנה ואופיה של ישראל.

מדינת ישראל של תחילת המילניום מאופיינת על ידי רמת עוני גבוהה ושיעורי צמיחה נמוכים.  כאשר מסתכלים על עוני, צריכים להבדיל בין עוני במונחים יחסיים לעוני במונחים אבּסולוטים.  מדד העוני בישראל, כמו במדינות מערביות אחרות, הינו מדד יחסי.  בארץ נקבע קו העוני כמחצית ההכנסה החציונית למשפחה.  במשק צומח, ההכנסות גדלות ואיתן עולה גם קו העוני.  על פי השוואת ההכנסות ברוטו (כלומר, לפני כניסת מערכת המס ותשלומי ההעברה לפעולה), מספר המשפחות שנפלו מתחת לקו העוני הלך וגדל במהלך העשורים האחרונים.  ב-1979, קצת יותר מרבע מהמשפחות בארץ (28%) חיו מתחת לקו העוני.  עד 1997, עלה אחוז זה ליותר משליש (34%).  אך בזמן שהכנסתם של העניים נפגעה יחסית להכנסת העשירים – כלומר היה גידול באי-השוויון הכלכלי – הכנסתם הריאלית של העניים, הנמדדת על פי כוח הקניה, עלתה.

 

עוני וצמיחה

הדיאגרמה מראה את הקשר בין ההכנסה הממוצעת של משפחה בחמישון התחתון לבין התוצר לנפש (המשקף את רמת החיים הממוצעת במדינה) על פני שלושת העשורים בין 1967 ו-1997.  ניתן לראות בבירור כי קיים קשר חיובי חזק מאוד על פני התקופה כולה בין התוצר לנפש לבין הכנסת העניים.

כפי שקיים מתאם גבוה על פני זמן בין שיפור ברמת החיים של העניים לשיפור ברמת החיים הכללית בישראל, כך גם קיים מתאם גבוה בחתך רוחב על פני מדינות רבות באותה נקודת זמן.  דיאגרמה שהופיעה במאמר שהתפרסם על ידי הבנק העולמי לפני מספר חודשים מראה כי רמת החיים של העניים במדינות עניות הינה נמוכה מרמת החיים של העניים במדינות היותר עשירות.

מכאן, ככל שהצמיחה במדינה מדשדשת לאורך זמן, נפגעים לא רק העשירים, אלא גם העניים.  משנות החמישים עד 1973, צמחה מדינת ישראל בקצב, שאילו היה נמשך, היה מביא אותנו לרמת חיים אמריקאית כבר בשנות התשעים.  אך מסלול הצמיחה בפועל מאז 1973 נראה שונה למדי.  עברנו מצמיחה שנתית של 5.6% בתוצר לנפש בשנים 1950-1972 לשיעורי צמיחה שנתיים של 1.6% בממוצע מ-1973 עד שנת 2000.  במקום להתקרב למדינות המייצגות את המעטפת הטכנולוגית – כגון מדינות ה-G7 שהיו עשירות מאתנו ב-1973 – נסוגנו לאחור, עם קצבי צמיחה נמוכים יותר מאלה של כל אחת ממדינות ה-G7.

רשת הביטחון הציבורית

כיצד ניתן להילחם בו-זמנית בתופעה הדו-ראשית של עוני גואה וצמיחה נמוכה על פני עשורים?  מדינת ישראל פורסת רשת ביטחון רחבת היקף של העברת כספים לעניים על ידי מערכות מיסוי ותשלומי העברה המקטינים בצורה ניכרת את מימדי אי-השוויון והעוני במדינה. כאשר מתייחסים להכנסות נטו לעומת ההכנסות ברוטו, רואים כי אחוז המשפחות החיות מתחת לקו העוני היה 17% ב-1979 ו-16% ב-1997.

ניתן להתווכח אם הרשת רחבה מספיק או רחבה מדי, אך אין ספק שקיומה של רשת ביטחון רצינית לנזקקים מהווה אחת מאבני היסוד החשובות ביותר של חברה נאורה.  יחד עם זאת, חשוב מאוד להבדיל בין טיפול בשורש הבעיה לבין טיפול בסימפטומים שלה.  תשלומי העברה מקבילים למתן אקמול כטיפול למחלה ממארת. בהתחלה, הטיפול עולה מעט וזה יכול לשכך את הכאבים במקצת.  אך ככל שהמחלה מחריפה, הכאבים מתגברים וחייבים לעבור לתרופות יקרות יותר וחזקות יותר. אין ספק שהטיפול נגד כאבים הינו קריטי כבולם חשוב לירידה משמעותית באיכות החיים, אך ברור מהי התוצאה הסופית כאשר מטפלים רק בסימפטומים במקום במקור המחלה.

ככל שאחוז המשפחות החיות מתחת לקו העוני על פי הכנסתן ברוטו הולך וגדל, בזמן שאחוז המשפחות על פי הכנסתן נטו נשאר נמוך וקבוע, כך גם גדל הנטל הכלכלי (מהגדלת מסים ותשלומי העברה).  הבעיה היא שהגידול בנטל הכלכלי אינו תורם כלל להקטנת מימדי העוני על פי הכנסות ברוטו – ואלה ההכנסות המייצגות את יכולתן האמיתי של המשפחות לשרוד כלכלית ללא סיוע.  זאת ועוד: הנטל הגובר מהווה אבן ריחיים המכבידה מאוד על צמיחת המשק, החוזר כבומרנג ופוגע ביכולתנו לעזור לעניים שבינינו.

 

תרומת החינוך במקצועות הבסיסיים

ניתן להלחם בו-זמנית בשורש בעיות העוני והצמיחה על ידי חיזוק אחד המרכיבים המרכזיים המשותף לשתי הבעיות: החינוך.  הכוונה אינה להוספת כספים ללא הבחנה אל מערכת החינוך, כי הבעיה אינה כספית אלא בהדגשים של המערכת וביעילותה.  החלק של התוצר הלאומי המופנה לחינוך הינו בין הגבוהים בעולם, גם שיחס הגבוה של תלמידים מתוך האוכלוסיה הישראלית נלקח בחשבון – ובכל זאת אנו עדים לאי-שוויון בהכנסות שהינו בין הגבוהים ולצמיחה שהינה בין הנמוכות מבין מדינות המערב. מה קורה כאן?

במחקר שהתפרסם במהדורת דצמבר האחרון של אחד מכתבי העת החשובים בתחום הכלכלה, ה-American Economic Review, הראה כלכלן בשם אריק הניושק שאמנם הגברת החינוך הינה מרכיב חשוב להגברת הצמיחה (כפי שהראו כלכלנים רבים לפניו), אך החינוך במקצועות הבסיסיים כגון מתמטיקה ומדע הוא זה הנותן את הדחיפה העיקרית להגדלת ההכנסות.  על פי הנתונים שפרסם הניושק, ציוני ילדי ישראל במבחן המתמטיקה בשנים 1963-64 היו הגבוהים ביותר מבין כל 12 המדינות המתועשות שהשתתפו במבחן – וזאת על אף קשייה הכלכליים של המדינה דאז ומימדי קליטת העליה מכל קצבות העולם. זה היה אז, כאשר הצמיחה בישראל היתה בין הגבוהות בעולם.

 

החינוך הבסיסי בישראל בראיה עולמית

מחקר חדש של TIMSS מ-1999, שהתפרסם לפני מספר חודשים, מגלה מציאות ישראלית שהשתנתה מקצה לקצה.  התוצאות במבחני המתמטיקה והמדע רומזות לא רק לגבי מקור חשוב למצב העוני והצמיחה הירודים של ישראל – אלא גם לגבי העתיד הבעייתי ביותר המחכה לבוגרי מערכת החינוך הישראלית כאשר יכנסו לשוק העבודה.  למען הפשטת ההצגה, מוצגים כאן ממוצעי שתי הבחינות עבור כל מדינה.  כפי שניתן לראות מהטבלה, הציון הממוצע של ילדי ישראל נמצא במקום ה-27 מתוך 38 המדינות – מתחת לכל המדינות המתועשות ומתחת למדינות שהיום עניות מאתנו בהרבה כמו תאילנד ורומניה (בהם התוצר לנפש הינו רק שליש מהתוצר לנפש הישראלי), שמהן אנו מייבאים עובדים.  גם למלזיה, מדינה שהינה כל כך עניה שעובדיה מיצרים בגדים תמורת שכר שאף עובד במדינה מערבית מוכן לעבוד תמורתו, ציונים טובים משלנו.  אך למרות שהתוצר לנפש במדינות אלה הינו נמוך בהרבה מזה של ישראל, לדור הבא שלהן תהיה יכולת התמודדות אישית טובה יותר מאשר לילדינו בעולם התחרותי העתידי.

אם אין די בכך שהציון הממוצע הנמוך של ישראל מעיד על יכולת כללית ירודה, הפער הממוצע של הציונים בתוך המדינה (הנמדד על ידי סטית התקן) רומז על מקור עתידי חשוב לגידול בפערי ההכנסות בארץ.  פערי הציונים בין ילדי ישראל גבוהים יותר מ-34 מתוך 38 המדינות שבמדגם – יותר מאשר בכל המדינות המתועשות וממרבית המדינות המתפתחות. הפערים בינינו גבוהים יותר מפערי הציונים של הילדים האמריקאים על מגווניהם הרבים.  ואם הזכרנו קודם את רומניה, תאילנד, ומלזיה העניות (היום), אז לא רק שתלמידיהן יודעים יותר במקצועות הבסיסיים, אלא שהפערים בין תלמידיהן נמוכים יותר.

כדי להסיר כל ספק לגבי מימדי המחדל בהוראת שניים מהמקצועות החשובים ביותר בקביעת הכנסתו העתידית של העובד הישראלי, ניתן להשוות את הישגיהם של התלמידים הטובים ביותר בארץ להישגים של התלמידים הטובים ביותר במדינות האחרות.  בהשוואת הילדים ב-5% העליונים של הציונים, ילדי ישראל המצטיינים הגיעו למקום ה-23 בלבד – מתחת לממוצע המצטיינים של שאר המדינות (ומתחת לממוצע המצטיינים של כל המדינות המתועשות).  מהקבוצה הזו ייצאו הפרופסורים, המנהלים וקובעי המדיניות העתידיים שלנו ושלהם.  היום, האוניברסיטאות וחברות ההיי-טק הישראליות, המאוישות על ידי בוגרי מערכות החינוך של העבר, הינן בין המובילות בעולם.  לא צריכים דמיון רב מדי לתאר כיצד יראה העתיד כאן, אם נמשיך במגמה הנוכחית.

השוואה בינלאומית בין ה-5% התחתונים של כל המדינות מדליקה אולי את האור האדום החזק ביותר מבחינת ההשלכות החברתיות.  ילדי ישראל החלשים ביותר הגיעו למקום ה-31 מתוך 38 המדינות. מעלינו לא רק החלשים ביותר של ארה"ב, מלזיה, תאילנד ורומניה, אלא גם ילדי אירן, תורכיה, טוניסיה, קפריסין ומדינות רבות אחרות.  חשוב להדגיש שהמצב בארץ עוד יותר גרוע מהמשתקף בציונים הנ"ל, משום שבניגוד לשאר המדינות, הושמטה מהמדגם הישראלי אוכלוסיה שלמה של ילדים: הילדים החרדים שידיעתם בתחומים אלה עוד יותר נמוכה משאר האוכלוסיה הישראלית. 

 

ההשלכות

הצמיחה הנמוכה רבת העשורים של מדינת ישראל אינה מקרית, כפי שהגידול הרב-עשורי בעוני ובאי-השוויון אצלנו אינו מקרי.  ואם ההווה אינו נראה לכם, קבלתם הצצה אל העתיד המחכה לילדינו.  ברור שישנן אורכות חיים רבות במדינת ישראל הדורשות חינוך שישקף את השקפת עולמן.  אך אין זה סותר את העובדה שישנו רק שוק כלכלי אחד לכולנו – והכלים הנדרשים להצלחה בו זהים עבור כל אחד מאתנו, ועבור כל אזרח במדינות המתחרות עמנו.  הגיע העת להתעשת: מישהו חייב לקחת פיקוד ולעמוד על כך שבתי-הספר יספקו חינוך בתחומים הבסיסיים שהינו משופר בהרבה, ושוויוני יותר במידה ניכרת, בכל מערכות החינוך השונות ובכל השכונות והישובים בארץ.  אנו חייבים זאת לילדינו.