The education system that’s endangering Israel’s future

בעוד שקל למדוד את כמות החינוך – מספר שנות לימוד, מספר תארים וכדומה – לישראל כשל חמור בכל הנוגע למדידת והערכת איכות החינוך שהיא נותנת לילדיה. למשל, דור אחרי דור ילדים נבחנים במבחני הבגרות. אך עד היום המערכת לא טרחה לכייל את המבחנים, כדי שגם היא וגם אנו נוכל לדעת אם רמת הידע של ילדי ישראל – לפחות בתחומי היסוד – עלתה או ירדה במהלך העשורים. לא רק שלא ניתן להשוות את השינויים באיכות על פני זמן, אלא שגם לא ניתן לערוך השוואות כאלה בין ערים ואזורים שונים בארץ באותה שנה, בגלל הכללת מרכיב מקומי סובייקטיבי בציונים.

המבחן הכלל־ארצי היחיד שהוא בר־השוואה על פני זמן בישראל הוא המיצ"ב, וגם זאת רק משנת 2008, 60 שנה אחרי קום המדינה. באופן כללי, הישגי התלמידים היום גבוהים משהיו לפני עשור, עובדה משמחת כשלעצמה – עד שרואים את שיעור התשובות הנכונות בתחומי ליבה שונים. כפי שאפשר לראות בתרשים 2, שיעור התשובות הנכונות באנגלית הוא 68% בלבד, בעוד שהשיעורים במתמטיקה ובמדע וטכנולוגיה – 56% ו-50% בהתאמה – משמעם ציון "נכשל" למדינה כולה. מדובר באחד הכישלונות המהדהדים של ישראל, וזאת מבלי לקחת את ההשפעה השלילית שהיתה מורידה את הממוצע הארצי עוד יותר, אילו היו משתתפים במבחן תלמידים חרדים שכלל אינם לומדים אנגלית או מדע.

במבחן פיז"ה האחרון, הממוצע של ילדי ישראל במתמטיקה, במדע ובקריאה (שוב, ללא רוב ילדי החרדים שהיו מורידים את הממוצע הארצי עוד יותר), הציב את המדינה מתחת לכל המדינות המפותחות במערב אירופה, בצפון אמריקה ובמזרח אסיה. כשיגדלו, ילדי המדינות השונות יצטרכו להתמודד אלה מול אלה במגרש הכלכלי הגלובלי. כשמדובר במדינות קטנות כמו ישראל, הנזקקות במיוחד ליבוא ויצוא בהיקפים גדולים, כי אינן יכולות לייצר את כל צרכיהן בעצמן, המשמעות העתידית של תמונה זו קודרת במיוחד. אם אין די בכך שמרבית הילדים החרדים אינם לומדים את החומר ואינם משתתפים במבחנים, ממוצע ההישגים של הילדים היהודים הלא־חרדים נמצא מתחת לזה של רוב הילדים במדינות המפותחות.

התמונה בקרב הילדים הערבים בישראל קודרת עוד יותר. הממוצע שלהם במתמטיקה, במדע ובקריאה נמוך לא רק מהממוצעים של כל המדינות המפותחות, הוא אף נמוך מהממוצעים במדינות עולם שלישי רבות. למעשה, רמת ההישגים הממוצעת של ילדים דוברי הערבית בישראל נמצאת מתחת לרמה הממוצעת של הילדים במרבית המדינות המוסלמיות שהשתתפו במבחני PISA 2015 (תרשים 3).

הגורם העיקרי המשפיע על הישגי ילדים הוא רמת ההשכלה של הוריהם, ובעיקר של האם. זה נכון גם בעולם הרחב וגם בישראל. ד"ר נעם גרובר הראה, בעבודת מחקר של מוסד שורש, עד כמה חזק הקשר בין השכלת האם לבין הישגי הילדים. כפי שניתן לראות בתרשים 4, תלמידים בעשר המדינות בעלות ההישגים הגבוהים ביותר מבין אלה שהשתתפו במבחן PISA שאמם חסרת השכלה השיגו ציונים הנמוכים ב-6% מאלה של ילדים שאמם סיימה תיכון. לעומתם, ילדים באותן מדינות שאמהותיהם בעלות תואר אקדמי השיגו ציונים הגבוהים ב-6% מהתלמידים שאמהותיהם סיימו תיכון בלבד. בישראל הקשר בין הישגי הילדים להשכלת אמם גבוה בסדרי גודל – מה שמלמד עד כמה מערכת החינוך בישראל נכשלת בצמצום הפערים שעמם מגיעים הילדים מהבית. אין זה מקרי שהפערים בהישגים בתחומי הליבה בקרב ילדי ישראל הנם הגבוהים בעולם המתועש בכל מבחן בינלאומי שניתן מאז שנות התשעים.

כאשר כרבע מתלמידי בתי הספר היסודיים לומדים בזרם הערבי, עוד חמישית בזרם החרדי ועוד רבים אחרים (בחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי) נמצאים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל, אז גם אם לא כולם מקבלים חינוך גרוע, ברור שכמחצית מהילדים בישראל מקבלים חינוך ברמה של עולם שלישי – והם שייכים לחלקי האוכלוסייה הגדלים הכי מהר. לכן, אין זה מקרי שפריון העבודה בישראל נמוך כל כך, ואף הולך ונסוג ביחס לממוצע מדינות ה-G7, שלא לדבר על שיעורי עוני ואי־שוויון מן הגבוהים בעולם המפותח. הפגיעה היא בכולנו כי המנוע של המשק הישראלי רץ על פחות ופחות צילינדרים ומתקשה "לסחוב". אנו זקוקים לצילינדרים הנוספים כדי להמשיך להתפתח ולצמוח כלכלית, לא כל שכן כדי לממן את ההוצאות הציבוריות הנדרשות להחזקת תשתיות הביטחון, החינוך, הבריאות, הרווחה ועוד.

ישראל נשענת היום על מסים עקיפים (כמו מע"מ) במידה גדולה יותר ממרבית המדינות המפותחות. מסים אלה נחשבים לרגרסיביים, כי הנטל היחסי שלהם מתוך ההכנסה הולך וגדל כאשר ההכנסה יורדת. לכן, ככל שישראל תידרש להגדיל את מקורות המס שלה, היא תצטרך להגדיל את המסים הישירים (כגון מס הכנסה). אולם, כבר היום, מחצית האוכלוסייה בארץ כלל אינה משלמת מס הכנסה משום שהיא אינה מגיעה אפילו לרף התחתון של מדרגות המס. 92% מכלל תשלומי מס ההכנסה בישראל באים משני העשירונים העליונים בלבד (כשההכנסה ברוטו הממוצעת של מפרנס בעשירון התשיעי הנה כ-18 אלף שקל בחודש). שיעור זה הלך וגדל עם השנים (מ-83% בשנת 2000).

אם חלקים כה נרחבים במדינה ימשיכו להישאר מחוץ למנוע המרכזי של הצמיחה הכלכלית, הפגיעה לא תיעצר רק אצלם. יידרשו סכומים הולכים וגדלים כדי לסייע לאותם אנשים בקצבאות ובשירותים, ובה בעת להמשיך ולתחזק את שאר המערכת הציבורית. ממשלות העתיד יוכלו להעלות את נטל המס ככל שימצאו לנכון, אך הן לא יוכלו לכפות על כל הכתפיים הצעירות שיידרשו לממן את הנטל הגובר להישאר בארץ. דמוגרפיה אינה רק שיעורי לידה ותמותה, אלא גם שיעור האנשים המשכילים והמיומנים שמחליטים להישאר או לעזוב את הארץ. וזה מחזיר אותנו לשני משפטי הפתיחה של המאמר.

העתיד שלנו נמצא בידינו. לא הכל תלוי בחינוך, אולם אם מצב החינוך בארץ לא ישתנה מקצה לקצה, כל השאר כבר לא יהיה רלוונטי. נדרשת רפורמה מקיפה בכל מרכיבי המערכת, ואסור להתבלבל בין הסכמי שכר קיבוציים המשווקים כרפורמות לבין רפורמה אמיתית שתבצע חריש עמוק בכל הנוגע למה שלומדים הילדים; אופן הבחירה, ההכשרה והתגמול של מי שמלמד אותם; ואופן הניהול, הבקרה, המדידה וההערכה של מערכת החינוך כולה. ייתכן שיידרשו תקציבים נוספים לביצוע רפורמה כזאת, אך יש לזכור כי הוצאת עוד כסף במערכת הנוכחית כמוה כזריקת הכסף לים.

כדי לבצע רפורמה מקיפה במערכת החינוך, יש צורך להבין קודם מהן בעיות השורש שלה. כיתות צפופות הן תירוץ שכיח. בין אם זה נכון או לא, מה שרלוונטי יותר במקרה הישראלי הוא מדוע בכלל הצפיפות קיימת. בזמן שמספר התלמידים בכיתה ישראלית גבוה בהשוואה למספרם בכיתה ממוצעת ב-OECD (תרשים 5), מספר תלמידים למורה בישראל (לפי שווה ערך למורה במשרה מלאה) כמעט זהה לממוצע ה-OECD. במלים אחרות, לא חסרים מורים בישראל ואין שום סיבה לצפיפות יוצאת הדופן בכיתות.

גם משך הזמן המוקדש ללימודים אינו מסביר את הרמה הנמוכה של החינוך בישראל. מספר ימי הלימוד בארץ גבוה – בהרבה – ממספרם בכל שאר מדינות ה-OECD (כ-10% יותר מאשר במדינה שבמקום השני, יפן). אם אין בכך די, משרדי החינוך והאוצר סיכמו לאחרונה על הוצאת עוד 400 מיליון שקלים מהכספים המוגבלים של משלמי המסים, כדי לקצר עוד יותר את החופשות – כלומר, להגדיל עוד יותר את מספר ימי הלימוד.

הסיבה לכך שהתלמידים בישראל לומדים יותר ימים מבכל מדינה מפותחת אחרת נובעת מהעובדה שילדי ישראל לומדים שישה ימים בשבוע. לא רק שהנורמה בשאר המדינות היא חמישה ימי לימודים בשבוע – אלא שהמורים בישראל עובדים רק חמישה ימים בשבוע וכך גם מרבית הורי התלמידים. לכן, הגיוני שגם ילדי ישראל יעברו לחמישה ימי לימוד בשבוע. כמו בסוגיית הצפיפות בכיתות, לא מדובר בבעיה אמיתית אלא בבעיה של התנהלות ארגונית ושפיכת כסף כתחליף לפתרונות שורש.

לא רק שרמת הלימודים הנמוכה מאוד אינה נובעת ממחסור בימי לימוד, היא גם אינה תוצאה של מחסור בשעות לימוד, כפי שניתן לראות בתרשים 6. בתחומי הקריאה, הכתיבה והספרות, ממוצע שעות הלימוד במדינות ה-OECD נמוך ב-21% מהממוצע בישראל, אך ההישגים של אותן מדינות במבחני הקריאה גבוהים ב-3% מאלה של ישראל. במתמטיקה ובמדעים, הילדים שם לומדים 28% ו־29% פחות (בהתאמה), ומקבלים ציונים הגבוהים ב-4% ו־6% (בהתאמה).

כאשר ילדי ישראל מקבלים כל כך הרבה שעות לימוד, אך הביצועים שלהם כל כך נמוכים, ברור ששורש הבעיה הוא מה שקורה בכיתה בזמן הלימודים עצמם. הסברים אפשריים יש למכביר: מהטענה שתוכניות הלימוד לוקות בחסר, דרך השילוב של בעיות משמעת חמורות וצפיפות יתר בכיתות, ועד לרמה של המורים. תיתכן גם בעיה נוספת הקשורה לאופן מדידת שעות ההוראה בארץ.

האם ילדי ישראל באמת מקבלים כל כך הרבה שעות הוראה, או שמדובר ב"קומבינות" שנועדו להעלות שכר? הרי מערכת החינוך בישראל מחשבת שכר לפי שעות הוראה. כדי להעלות את השכר החודשי של מורה, ניתן להמיר לשעות "הוראה" פעילויות אחרות שאינן קשורות כלל להוראה פרונטלית. כך, במקום שמורים יתוגמלו באופן ישיר וראוי על כלל עבודתם, ולא יזדקקו לקומבינות, שעות רבות של "כאילו" הוראה נרשמות במערכת כשעות הוראה, ממש כמו במערכון הקלאסי של הגשש החיוור. ככל שממדי התופעה גדולים יותר, כך גם גדל העיוות של תמונת החינוך בישראל, כי לא ניתן לדעת כמה הילדים לומדים בפועל.

נותרה עדיין שאלת איכות המורים ורמתם המקצועית. אין ספק שמורים רבים הנם בעלי יכולות גבוהות והם בוחרים בחינוך מתוך תחושת שליחות, ולא בגלל העדר חלופות. אך אין זה המאפיין המרכזי של מרבית המורים. ההתפלגות של הסטודנטים בשנה הראשונה לתואר ראשון בחינוך מופיעה בתרשים 7. 79% מכלל הסטודנטים לומדים במכללות להוראה, שבהן תנאי הקבלה נמוכים מאלה של כמעט כל חוג בכל אוניברסיטאות המחקר. הציון הפסיכומטרי הממוצע שלהם הוא 494, נמוך מהציון של 61% מאלה שניגשים למבחן. עוד 15% מהסטודנטים לחינוך לומדים במכללות כלליות, עם ציון פסיכומטרי ממוצע נמוך עוד יותר – 439 – ציון שהוא נמוך יותר מזה של 76% מכלל הנבחנים בפסיכומטרי. 6% בלבד מהסטודנטים בשנה ראשונה לחינוך לומדים באוניברסיטאות. הציון הפסיכומטרי שלהם – 603 – אמנם גבוה מזה של שתי הקבוצות האחרות, אך הוא עדיין נמוך מהציון הממוצע של כלל הסטודנטים באוניברסיטאות, 617. כאשר הרמה של מרבית המורים בישראל נמוכה מהרמה של כלל הסטודנטים באוניברסיטאות, איך ניתן לצפות שהם יוכלו להביא את ילדי ישראל לרמה הנדרשת כדי להתקבל לאוניברסיטאות ולהצליח בהן?

תפישת החינוך בישראל חייבת להשתנות. הנהירה להשגת תארים אקדמיים שאינם שווים את הנייר שעליו הם מודפסים וריבוי שנות לימוד ברמה שהיא הנמוכה בעולם המפותח – אינם תחליף לידע. דרושה רפורמה אמיתית. משרד החינוך אינו יכול גם לנהל את החינוך, גם לפקח עליו, וגם להיות האחראי למדידת ולהערכת החינוך. תפקיד המשרד צריך להיות התוויית כיוון וקביעת יעדים – לרבות קביעת ליבת לימודים אחידה וברמה גבוהה לכל התלמידים, כולל החרדים – ופיקוח על התוצאה (הכוונה אינה למה שמכונה היום "פיקוח" על ידי המשרד). את הניהול יש להעביר למנהלי בתי הספר – כולל הגמישות הניהולית הנחוצה – שעליהם תוטל מלאכת העמידה ביעדים. מי שלא יעמוד ביעדים יוחלף.

תהליך הכשרת המורים צריך להתהפך. במקום לשים דגש על לימודי הוראה לצד התמקצעות ברמה נמוכה, על המורים העתידיים לעבור את הסינון הנדרש ולהתקבל ללימודי תואר ראשון בתחומים שבהם הם רוצים להתמקצע. לאחר סיום הלימודים, הבוגרים שיהיו מומחים בתחומם (לפחות ברמה של תואר ראשון) לא יהיו חייבים להיות מורים. אם מערכת החינוך תרצה אותם כמורים, היא תצטרך להתחרות עליהם מול החלופות שיעמדו בפניהם – מבחינת שכר ותנאי ההעסקה. זה אומר תשלום שכר חודשי גבוה יותר (לאחר שיוציאו תעודת הוראה בהליך מזורז) לצד שעות עבודה ארוכות יותר וחופשות קצרות יותר, בהתאם למקובל בשאר הסקטורים שאתם מערכת החינוך תצטרך להתחרות. כך ניתן יהיה להעסיק פחות מורים, שיעבדו יותר שעות וימים, וייהנו מרמות שכר גבוהות יותר.

אלה הן רק חלק מאבני היסוד של רפורמה מקיפה ועמוקה שמערכת החינוך חייבת לעבור. ידוע מה צריך לעשות וידוע גם מה יקרה למדינה אם לא נעשה זאת. כולנו נמצאים על אותה אונייה שנקראת ישראל, ולפנינו הקרחון. אפשר לקפוץ מהאונייה או שאפשר להתעשת, ולהתחיל לשנות את כיוונה כך שתגיע לנמל מבטחים. בידיים שלנו היכולת לשמור על אורח החיים של כולנו – ערבים ויהודים, ימין ושמאל, דתיים וחילונים – מפני כל שאר החלופות שסובבות את המדינה. מלת הקסם היא "ממלכתיות". עם הבחירות הקרובות מעבר לפינה, דרושים בדחיפות חלוצים עם החזון, האומץ ויכולת המנהיגות להוביל את המהפך.