האם דרושה רפורמה במערכת החינוך?

מאת עומר מואב



	סטודנטים מפגינים נגד ועדת שוחט

	דורון גולן/ ג'יני

האם דרושה רפורמה במערכת החינוך, או שמא, כפי שטוענים הסטודנטים ונציגי חברי הסגל, ועדת שוחט מיותרת, וכל שדרוש הוא תוספת לתקציב? הוויכוח על איכות מערכת החינוך היסודית והתיכונית כבר הוכרע. השוואות בינלאומיות של הישגי התלמידים אינן מאפשרות התחמקות מהודאה במצבנו העגום. החשש הוא שללא שינוי של ממש במדיניות או בתקציב, גם מערכת ההשכלה הגבוהה לא תשמור על הישגיה. שרת החינוך יולי תמיר מאמינה שהבעיות הן תקציביות בעיקרן. לחיזוק טענתה היא מציגה נתונים שנבחרו בקפידה המשווים בין ישראל לבין המדינות המפותחות, שבארגון OECD ("הארץ", 25.12.06).

בדיקת הנתונים באתר שאליו מפנה תמיר את הקוראים (Education at a Glance) מגלה שההוצאה לתלמיד על חינוך קדם יסודי בישראל אכן נמוכה ב-25% מהממוצע ב-OECD. השוואה זו נעשית במונחי מטבע מתואמים לכוח קנייה. תמיר לא מציינת שבחינוך היסודי בישראל ההוצאה לתלמיד היא 92% מהממוצע ב-OECD, וההוצאה הכללית על כל סוגי החינוך היא 95%. לפי אותו מקור, ההוצאה הציבורית על חינוך בישראל כאחוז מהתוצר גבוהה משמעותית מהממוצע במדינות המפותחות: 7% בישראל לעומת 5.2% בלבד ב-OECD. כל זאת כאשר לישראל נטל ביטחוני כבד וחוב ציבורי חריג בהיקפו.

אלא שגם הנתון האחרון וגם נתוני תמיר מטעים. הנתון האחרון על אחוז התוצר המוקדש לחינוך בישראל מטעה, משום שאינו מתחשב בכך שבישראל שיעור הילדים באוכלוסייה גדול מבמדינות המערב. יש להתחשב במספר התלמידים, ותמיר אכן עושה כן. אך הנתונים שתמיר מציגה מטעים בכך שאינם מתחשבים בכך שהתוצר לנפש והשכר הממוצע בישראל נמוכים משמעותית מבמדינות OECD. סל החינוך אינו סל מוצרים מייצג, שכן ההוצאה העיקרית בחינוך היא על שכר. שימוש בשער חליפין מותאם לכוח קנייה אינו מתאים למדידת עלויות במערכת החינוך. הדרך המקובלת לפתרון שתי הבעיות היא השוואת ההוצאה לתלמיד ביחס לתוצר, המגלה שישראל היא מעל הממוצע ב-OECD בהוצאה לחינוך יסודי, בהוצאה לחינוך על-תיכוני ובסך ההוצאה לחינוך. ישראל שווה לממוצע בהוצאה לחינוך תיכוני, ונופלת ממנו רק בחינוך הקדם יסודי.

תמיר גם מלינה על כך שכתוצאה מאופייה המיוחד של החברה בישראל, "מקיימת מערכת החינוך הישראלית מספר לא סביר של בתי ספר, החורג מצורכי האוכלוסייה". כלומר, מגזרים מסוימים נהנים מתקציבים גבוהים לתלמיד ויוצרים נטל על מגזרים אחרים. מתלונתה אפשר לחשוב שחלוקת התקציב נעשית בידי כוח עליון. מובן מדוע תמיר מעדיפה להאשים את התקציב. האשמת התקציב אינה מחייבת את השרה לכל פעולה (מלבד יחסי ציבור), ואילו הודאה באמת המצערת, שהמערכת לא יעילה ואינה מסוגלת לתרגם משאבים אדירים להישגים חינוכיים, ואפילו לא לשכר סביר למורים ולמרצים, מחייבת פעולה. נראה שתמיר לא בנויה לפעולה ורק רוצה שקט תעשייתי. היא בטח לא רוצה לריב עם ארגוני המורים והמרצים, שמסרבים לכל רפורמה גם אם בתמורה יקבלו שכר גבוה יותר, כפי שהוצע בדו"ח דוברת אותו גנזה השרה עם כניסתה לתפקיד. סביר להניח שהחשש מדו"ח שוחט מופרז. גם הוא כנראה ייגנז על ידי השרה.

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הכלכלי של מרכז שלם