שרת
החינוך הנוכחית מצהירה שאינה מאמינה ברפורמות. היא מאמינה רק
בתוספות תקציב. שרת החינוך הקודמת הצטיינה בהחרבת רפורמה שגם אם
לא היתה הסכמה על כל חלקיה, היא היתה יכולה לתרום רבות להצלת
מערכת החינוך. כאשר אלה הן הגישות מלמעלה, מה הפלא שלמלה
"רפורמה" יצא שם כל כך רע?
ואולם, לנוכח קריסה מערכתית
הנמשכת שנים, עם השפעות חברתיות, ערכיות וכלכליות עגומות על דור
שלם, אין מלים המבטאות טוב יותר את מה שמערכת החינוך בישראל
חייבת לעבור, מאשר המלים "רפורמה מקיפה". לפני שמבקשים עוד כסף
על חשבון סל התרופות, סל הרווחה וסל הביטחון, צריכים ראשי מערכת
החינוך להחליף דיסקט מבחינה תפישתית והתנהגותית.
נדרש
שילוב של יושרה ויכולת מנהיגות כדי לומר את האמת המלאה בנוגע
לשיטה שבה התנהלו ומתנהלים ענייני החינוך במדינה: חלוקת תקציבי
ענק לפי מפתחות פוליטיים לא ענייניים ואמות מידה לא-שוויוניות
בין ארבעת הזרמים (ממלכתי, ממלכתי-דתי, חרדי וערבי); תרגילים
מתוחכמים ונסתרים שנועדו להעלות את השכר, במקום שהתשלום המלא
יינתן ביושר וייכלל גם בחישובי הפנסיה; הצפת שוק החינוך במורים
רבים על ידי מכללות "אקדמיות" לכאורה, שלמעשה תנאי הקבלה בהן
מבזים ויכולת הקניית הידע - בהתאם; תוכניות לימודים המבוססות על
שיקולים פוליטיים ויזמות מסחרית; דיכוטומיה בלתי מתקבלת על הדעת
בין אחריות לסמכות, ועוד.
הודאה גלויה וכנה כזאת וזיהוי
אמיתי ומלא של הבעיות, היקפן והשלכותיהן הם רק הצעדים הראשונים
בדרך להבראה. שינוי כיוון מחייב הכללת כמה נקודות מרכזיות
ברפורמה המקיפה הנדרשת במערכת החינוך:
* החלת אמות מידה
אחידות על כלל התלמידים בכל זרמי החינוך: מדובר בקביעה ובאכיפה
מלאה של ליבה איכותית וזהה בתחומי יסוד הנלמדים מהגן ועד סוף
התיכון. האם יש בכך משום סיכון פוליטי לשר הממונה? בוודאי. אך זה
מתגמד לעומת הסיכון הקיומי הנשקף למדינה בעוד דור, אם כל הילדים
בה לא יקבלו את הכלים להתמודדות במשק מודרני ותחרותי.
כמו כן, יש לקבוע אמות מידה אחידות בנוגע לגודל הכיתות,
עם ממוצע זהה של תלמידים בכיתה בכל זרמי החינוך - מקסימום של 25
תלמידים בכיתה. התקצוב צריך להיות דיפרנציאלי ברמה הלאומית, כדי
לא להסתמך על כספים מקומיים, לפי מפתח סוציו-אקונומי בלבד, בהיקף
שיאפשר יום לימודים ארוך ובחינם - בפועל - לכל ילד.
*
העצמת מעמד המורה: נדרשת העלאה ניכרת בשכר המורים לצד שיפור
משמעותי באיכות כוח ההוראה. ההכשרה המקצועית של המורים תצטרך
לכלול מסלול לקבלת תואר ראשון לפחות ותעודת הוראה (סגירת מרבית
המכללות להוראה תשחרר סכומי כסף לא מבוטלים). משרת הוראה מלאה
תהיה על פי המקובל במגזרים אחרים במשק מבחינת שעות, ימי עבודה
ושכר. יש לחתור לשיתוף פעולה עם ארגוני המורים כדי לאפשר גמישות
רבה יותר בהעסקת מורים, בקביעת שכרם ובתמרוץ ותגמול מצוינות.
* שינויים מבניים במערכת החינוך: בהמשך להמלצות ועדת
א.ל.ה. שקדמה לוועדת דוברת, תוקם רשות לאומית לחינוך שתהיה
מקצועית, ממלכתית וא-פוליטית, ותוענק לה הסמכות העליונה לקביעת
תוכנית הליבה. יבוטלו המחוזות, מערך הפיקוח יצומצם במידה ניכרת
ויחוזק, בהמשך להמלצת ועדת דוברת, על ידי רשות ארצית עצמאית
למדידה ולהערכה, שתתפקד כיחידה מחוץ למשרד החינוך. רק משרד
החינוך לבדו יפקח - בעזרת ממצאי הרשות למדידה - על כל בתי הספר
בכל מערכות החינוך, כדי לוודא שתוכניות הליבה אכן מיושמות
במלואן.
* תהליכי קבלת ההחלטות הקשורים בהוראה ולמידה,
אחזקה שוטפת, ניהול כוח האדם וניהול פיננסי יועברו לבתי הספר.
תוקם מערכת איזונים ובלמים חדשה בין המדינה (המתקצבת העיקרית),
הרשות המקומית (המייצגת הרשמית של האינטרסים החינוכיים המקומיים)
ומשתמשי הקצה בבית הספר, שיקבלו חופש פעולה נרחב בהרבה בנוגע
לשימוש בכסף.
אלה הם רק הקווים הכלליים לרפורמה רחבת
היקף במערכת החינוך. המעבר מהשיטה הקיימת לשיטה החדשה לא יהיה
זול. אך למעט תחום הביטחון, אין השקעה חשובה ומוצדקת יותר לעתידה
של מדינת ישראל - בתנאי שמשרד החינוך ייגמל מהנוהג לנהל את
תקציבו על פי דפוסים ביזנטיניים ויפנים את העובדה שאין מנוס
מרפורמה מבנית, מקיפה ויסודית.
הכותב הוא מרצה לכלכלה
בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב והיה חבר בוועדת
א.ל.ה.
